<h1>צרור החיים הדרך האחד עשר דיני החופה סימן ב'</h1>
<h2>דף ז:</h2>
אחרי ברכת האירוסין מכניסין אותה לחופה, וכתב ר"מ ב"מ ז"ל הארוסה אסורה על בעלה מדברי סופרים כל זמן שהיא בבית אביה. והבא על ארוסתו בבית חמיו מכין אותו מכת מרדות, אפילו אם קדשה בביאה אסור לו לבוא עליה ביאה שניה בבית אביה עד שיביא אותה לתוך ביתו ויתייחד עמה ויפרישנה לו. ויחוד זה הוא הנקרא כניסה לחופה והוא נקרא נשואין בכל מקום, ע"כ. ומשתכנס לחופה אע"פ שלא נבעלה נקראה נשואה, והוא שתהא ראויה לבעלה. וכתב ה"ר יוסף ן' מיגש דמדאמרינן בשפרשה אשתו נדה דאסורה להתיחד עמו והוא ישן בין האנשים, שמעינן מינה שהנדה אינה ראויה ליכנס לחופה. ואין מברכין ברכת חתנים עד שתטהר, שאין חופה אלא ליחוד לשם נשואין, ואין מברכין אלא אכניסה וזה אינו יכול ליחד. וכן דעת רבי' ז"ל, וכתב ז"ל ומיהו לכתחלה ודאי נדה לאו בת חופה היא, אבל בדיעבד בשכנסה וברכו ברכת חתנים אינו חוזר ומברך, וגדולה מזו אמרו בפרק הבא על יבמתו (יבמות נ"ז, ב') דיש חופה לפסולות כגון אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט דלא חזייה להו לעולם לביאה וליחוד וכ"ש זו שטובלת לערב, וכן דעת ר"מ (ב"ן) [ב"מ] ז"ל.
ברכת חתנים קודם הנשואין והם שש ברכות. שהכל ברא, ויוצר האדם, ואשר יצר, שוש תשיש, שמח תשמח, אשר ברא. ומנהג שמסדרין אותה על כוס של יין, ונמצא שהן שבע ברכות. והטעם בברכת אשר יצר שפותחת בברוך אע"פ שהיא סמוכה, לפי שאינה סמוכה בזמן שאין שם פנים חדשות. ואין מברכים ברכת חתנים בפחות מעשרה, וחתנים מן המנין. שנאמר (תהלים ס"ח) במקהלות ברכו אלהים ה' ממקור ישראל, במקהלת כתיב בלא ו"ו, ועשרה איקרו קהל. וברכת אשר ברא שמברכין אותה כל שבעה אפילו בדליכא פנים חדשות כמו שיתבאר, אינה אלא בעשרה דהכל היא מכלל ברכת חתנים. אבל שהשמחה במעונו שאינו מכלל ברכת חתנים, דהא אינה מן המנין, מברכין בפחות מעשרה. ואין מברכין ברכת חתנים אלא במקום החופה, לפי שאין מברכין אלא מחמת השמחה, ואין שמחה אלא בחופה כדאמרינן בסוכה (כ"ה, ב') אין שמחה אלא בחופה. וכן ברכת אשר ברא דוקא בחופה, דאף היא מברכת חתנים. אבל שהשמחה מברכין אפילו חוץ לחופה, [דאינה] מכלל ברכת חתנים, דהא אפילו בבית המילה היו רוצין לברך אותה לולי משום צער התינוק. וכבר פשט המנהג בישראל שעושין סעודה בשעת הנשואין, ואמרו רז"ל (ריש כתובות) שקדו על תקנת בנות ישראל שיהא טורח בסעודה ג' ימים. כת' רבנו חננאל ז"ל רווחת בכל ישראל שכל תקנה שתקנו חכמים אע"פ שלא פירש שקבלה על עצמו, חיוב עליו כאלו קבלה על עצמו בתנאי. וכתב ה"ר יוסף ן' מיגש ז"ל שאם אמר החתן לא טרחינא אלא כניסנא בלא סעודה וקרובי כלה בעו דלעביד חתן סעודה, כייפינן ליה עד עביד סעודתא כפום מנהגא דחזי לדידיה ולדידה דקיימא לן (כתו' מ"ח, א') עולה עמו ואינה יורדת עמו. והעיד משם רבו רי"ף שכן היה דן כל היום. ויהיה שמח עם אשתו שבעת ימי המשתה בלי שיטרח בשום מלאכה.
אחר הסעודה מברכין שבע ברכות בברכת המזון כמו שכתבנו דדוקא בבית החופה. וברכת חתנים כל שבעה בין בשעת אכילה בין שלא בשעת אכילה, כל שמתאספין שם לשמח את החתן ואיכא פנים חדשות מברכין כל שבעה, וכן כתוב במסכת סופרים ונהגו רבותי' לומר בבקר ברכת חתנים על הכוס בעשרה ופנים חדשות כל שבעה, וכן בערב קודם סעודה ע"כ. אלמא אין הכל תלוי אלא באספת העם לשמחה. ופנים חדשות מקרי כל שלא אכל שם כל שבעת ימי המשתה, וכדאמרינן בכתובות (ז', א') משכחת לה בפנים חדשות שלא הוה תמן מעיקרא. והיכא שבאו פנים חדשות ביום אף בלילה מברכין שבע ברכות ואע"פ שאינו שם. ברכת המזון בכוס אחד ושבע ברכות בכוס אחר, דתרתי מילי נינהו ובעו תרי כסי. אלא ימי החופה אי ליכא פנים חדשות מברך שהשמחה במעונו ואשר ברא, ודוקא בעשרה, כמו שכתבנו למעלה. ושהשמחה במעונו ואשר ברא שמברך כל שבעה, דעת רבי' הרשב"א ז"ל דדוקא בחתן המרבה בסעודתו ומזמן שם בני אדם אע"פ שאינן פנים חדשות. אבל בחתן הסועד עם בני ביתו בלבד, לא יברך לא שהשמחה במעונו ולא אשר ברא, דלא נתקנו אלא לרבוי הסעודה, וכדאמרינן בגמרא (ח', א') אפושי שמחה בעלמא הוא מברך שהשמחה ואשר ברא. ויש מקומות שמברכין שבע ברכות כשיוצאין מבית הכנסת בשבת, והטעם אמרו בתוספות מפני שהשבת כפנים חדשות. וכן הוא במדרש, מזמור שיר ליום השבת, כיון שבאת שבת אמר הקב"ה למלאכי השרת אמרו שירה לפני, שפנים חדשות שבאו הלילה חדשות הן אותו היום והלילה. כל הענינים האלו שכתבנו ימי החופה שבעה הם בבחור שנשא בתולה לברכה ולשמחה.
